"משעמם לי…"
"אמאאאא, משעמם לי."
"אוף משעמם!!"
"מה עושים היום? מה עושים עכשיו?"
בקרוב תגיע "עונת השעמום" לשיאה זה קורה בדרך כלל במהלך החופש הגדול לפעמים ממש עד רצף החגים. זה השלב בו אפשר להרגיש כאילו כל אטרקציה, מפגש חברתי, עניין, פעילות, תוכן באשר הם כבר מוצו.
לא במקרה השעמום מגיע לשיאו דווקא בתקופה הזו, כשהתנאים מבחוץ (החום הכבד, חוסר שגרה, תקופת מעברים) והתנאים מבפנים (פיזיים ורגשיים- חוסר וודאות, מתח, לחץ, חששות, עומס ) מורגשים חזק.
משהו ב"שירת השעמום" של הילדים מרגיש להרבה הורים לא נוח, שלא נאמר מעצבן.
לפעמים הבשורה מגיעה ממש במילים "משעמם לי" ולפעמים אפשר לראות שמשעמם להם דרך התנהגויות כמו אלימוּת, "קפיציוּת", חוסר סבלנות, חוסר ריכוז, הצקה, בכי שמגיע יותר בקלות, סף תסכול נמוך ועוד.
זום אין- למה זה כל-כך מעצבן הורים שהילדים אומרים "משעמם לי"?
אם לרגע נתבונן לעומק בצרוף המילים הזה- משעמם לי– נראה שעל פי רוב הקושי שלנו איתו נמצא במה שאנחנו חושבים עליו והאופן בו אנחנו מבינים אותו.
אנחנו חיים בחברה שמקדשת עשיה, התעסקות, פעילות, הספקיוּת של משימות וכדומה.
למול התפיסה הזאת כשאנחנו רואים את הילדים יושבים, שלא נאמר רובצים באי עשיה קונקרטית- שנחשבים ל… עצלנות, בזבוז זמן, חולשה, או פשוט כלום זה מעורר בנו פחדים ביחס ליכולת שלהם להצליח בעתיד.
התפיסה הזאת מביאה הורים לדאגה מוגברת ביחס לסדר היום של הילדים ותוֹכנוֹ- שלא יהיה רגע -דל.
בעצם מה שקורה זה שמצד אחד היינו רוצים שהילדים ישחקו וייהנו במשחק שלהם, שילכו לחברים ויזמינו אליהם ובעיקר שהם יהיו אקטיביים ומעורבים ביצירת סדר היום שלהם כמובן תוך שיתוף שלנו ואותנו.
ומצד שני יש בנו איזה קול שאומר "הנה, יש כאן הזדמנות- החופש הגדול זה עכשיו אז למה לא לנצל אותו לחוויות משפחתיות משותפות?"
נוצר אצלנו קונפליקט ומתח פנימי בתוכנוּ, או בין ההורים, ביחס לרצונות כביכול סותרים:
בין הרצון להעביר את הזמן ברוגע, זרימה, עצמאות של הילדים ושקט.
לבין הרצון במיצוי הזמן המשותף, יחד משפחתי מהנה וגם שביעות רצון במימוש והגשמת ההורות כפי שרואים אותה לנכון.
על פניו (או יותר נכון, מתחת לפני השטח- בתוכנו) מתנהל "קרב" בין הרצון בזרימה ורוגע לבין הרצון במיצוי הזמן וההזדמנות ליחד משפחתי. המאבק הזה עושה הרבה מאוד רעש פנימי או ביחסים בין ההורים. למעשה הוא יכול ממש להטריף. רק הרעש הזה מוסיף עוד מתח ודריכות , לפעמים אפילו בלי שנשים לב, ומעלה אשמה, קושי, תסכול וחוסר אונים ביחס למה שנעשה או לא נעשה (בד"כ רואים ומרגישים את מה שלא נעשה)
וכאן בעצם מתחיל הקושי כשההתייחסות לרצונות השונים נתפסים כסותרים- או-או
ועוד יותר כשהקולות מבחוץ (התפיסה החברתית) אומרים יש דרך אחת להעביר את הזמן הזה של החופש הגדול והיא להיות עסוקים, להיות בפעילות, להספיק- להספיק- להספיק, או קולות שאומרים שיהיה חופש רגוע בלי "הפקות" מיוחדות. בכל מקרה כשהקולות מבחוץ (שכבר נמצאים גם בפנים) אומרים שיש דרך אחת נכונה זה מאוד מלחיץ!
הלחץ הזה שמתגבש בפנים נאסף וגדל ואז באיזה רגע ובלי כוונה, יוצא בצעקות, כעס, ריב, ויכוח עם (ועל) הילדים. לצעקות האלה יש השפעה ישירה ולא מיטיבה על האוירה בבית ברגע הזה וגם על היחסים עם הילדים ובמשפחה בהווה ולעתיד. זאת יכולה להיות חוויה אישית והורית מאוד קשה.
אז מה עושים? ואיך פותרים?
רגע לפני הפתרון כמה התייחסויות לשעמום…
זום אאוט- נקודות מבט נוספות על שעמום
לשעמום יש איכויות, שאם רגע עוצרים לראות אותן הן יכולות להקל גם עליכם כהורים וגם על הילדים בהתמודדות עם השעמום:
שעמום– זה רגש שנובע מחוסר עניין בתכנים וגירויים פיזיים, רגשיים, מנטליים חיצוניים ופנימיים.
זה אומר להיות במצב של בהייה, נראה כמעט אדיש – ממש כלום- רִיק, גם לא מסַכים.
כשאדם (בכל גיל) נמצא בריק לפרק זמן מסוים, ללא מאבק ורגשות אשם מתאפשר לו חיבור ומפגש עם עצמו, עם כל הדברים שעולים בו- מחשבות, תחושות, רגשות, זה זמן חסד– יכול להיות כמעט מדיטטבי ואז רואים מבחוץ ילד משועמם כשבעצם מבפנים נוצרת התרחבות.
השעמום עלול ליצור איזשהו חוסר נוחות שמניע לחיפוש וחקירה של עניין, תוכן, עיסוק, משהו שיכול להיות עוד חלק בבניית הזהות האישית של הילד. אולי אפילו כזה שמפגיש עם מסוּגלוּיוֹת, כוחות, כישורים פנימיים שקיימים בו ולפעמים אפילו לא היו מוכרים או לא באו לידי ביטוי.
הרבה פעמים קשה להיות בשעמום בגלל רגשות שעולים כמו חוסר וודאות, חוסר בהירות, שמעוררים מצוקה, פחד, חשש אולי גם עצב, בנוסף השעמום נפגש עם אמוּנוֹת שגדלנו עליהן ואליהן ומצוּיוֹת בחֵברה שלנו ביחס לאיך נראוֹת ומיוּשמוֹת הספקיוּת ואפקטיביוּת לפעמים בלי ששמים לב ואולי אפילו בלי שרוצים בכך ההבנוֹת והתפיסוֹת האלה ממשיכות ועוברות לילדים כשבעצם אפשר להסתכל על שיעמוּם (זמן ריק עם עצמי) כהעמקת והרחבת היחסים בין אדם לעצמו (זאת מערכת היחסים הארוכה ביותר שיש לנו בחיים)
חשוב לזכור שהתהוות פנימית וגיבוש אישיות וזהות קורים גם מתוך מפגש פנימי של אדם עם עצמו (בכל גיל) הרבה פעמים זה קורה כש"משתעממים" וזה לא עולה בקנה אחד עם המחשבות וההרגשות שלנו ביחס לאיך שאי עשייה נראית כלפי חוץ. מה שאומר ששעמום- מתוך רגעי הריק שקיימים בו מאפשר לילדים ולילדות לבנות, לדייק ולחזק את זהותם.
אז מה עושים?
לגופו של עניין
אצל כולנו פועל המנגנון הזה של הרצונות והדברים החשובים והיקרים לנו מרגע לידתנו ועד יום לכתנו מהעולם 24/7. הרצונות שעולים בנו פעמים רבות יכולים להיות מורגשים כסותרים, לרוב הם לא סותרים.
ככל שמסתכלים עליהם מנקודת מבט גבוהה- מעוף הציפור- ומנסים לראות את התמונה הגדולה בתוכה הם עולים, אפשר למצוא ולהמציא פתרונות שמתאימים למשפחה שלכם.
למשל כשעולה רצון לזרימה ועצמאות של הילדים וגם רצון למיצוי הזמן של החופש הגדול (כמו בדוגמה למעלה) אפשר להחליט שחלק מהזמן של החופש הגדול יוצאים לחופשה-משפחתית-חווייתית (מיצוי הזמן) וחלק מהימים הם ימים רגועים בבית וסביבתו- בהם יוצאים לפעילות קצרות יותר מפגשי חברים או משפחה קרובים לבית. אלו ימים בהם המקצב איטי יותר, שאתם מגדירים בתוכם זמנים בו כל אחד ואחת מבני המשפחה מוצא לעצמו מה לעשות, אז גם לכם יש זמן לעבוד במידת הצורך וגם יש זמנים בהם עושים משהו במשותף כמשפחה (זרימה, עצמאות, רוגע)
מ'מעוף הציפור' אפשר למשל לראות שגם אם נשארים בבית כל התקופה הזאת עדיין אפשר למצות את הזמן לחוויות משפחתיות משותפות בבית ובסביבתו, אפשר גם לראות שבכל יום בפני עצמו יכול להיות גם זמן רגוע ובזרימה וגם זמן שיש בו פעילות חוויתית יותר מובנת או אקסטרימית. וכמובן להיפך, אפשר לצאת לחופשה משפחתית שחלק מהימים שלה הם ימים יותר רגועים ופחות מובנים מבחינת פעילות.
המבט מלמעלה מאפשר לראות את מרחב ה-גם וגם שנותן מקום ליותר מדבר אחד וגם ליותר משניים, במקום ה-או-או הצר- האחד, היחיד שמצמצם אפשרויות לפתרון ומייצר לחץ ודריכות.
גם כששני רצונות שעולים בעת ובעונה אחת בתוכנו, וכששני רצונות- או יותר- עולים מאנשים שונים בגילאים שונים.
מרחב הגם וגם מאפשר לסיים את "משיכות החבל" (או-או) ולהתייחס גם לרצון של ההורה וגם לרצון של הילד וזו אולי אחת המתנות הנדיבות והמרווחות שהורים יכולים לתת לעצמם כבני אדם ובפרט להוֹרוּת שלהם ולילדים שלהם.
לגופו של הורה
כשאתה שם לב שעולה בך קונפליקט פנימי (שני רצונות שכביכול סותרים) זה כבר האיתות הראשון שמזמין רגע לעצור ולהתייחס לבקשה הבסיסית לשקט- השקט שיאפשר לך למצוא מקום לקושי, לתסכול, לאשמה שעולים וגם ליצור בהירות. זאת בעצם הזמנה לזמן שקט שלך עם עצמך לתת מקום לרגשות הלא נוחים וגם לעשות משהו שאתה אוהב ומטעין באנרגיות טובות.
ולגופו של שעמום
כשאתם מפרגנים לכם זמן עם עצמכם (יחד ולחוד) זאת הזדמנות טובה לעצור ולבדוק מה חשוב לכם? מה הייתם רוצים שיהיה? מה יקרה אם הילד שלכם יבוא ויגיד או יתנהג שמשעמם לו? מה מותר בבית שלכם במסגרת השעמום? ומה לא אפשרי (גם) במסגרת השעמום? עד כמה אתם פנויים להגיד לו- " בסדר, מותר להשתעמם, זה גם טוב" מבלי להתחיל להציע לו דברים שהוא יכול לעשות?
האפשרות לקחת נשימה ולהסתכל על כל הסיטואציה מרחוק מאפשרת לכם להבין מה חשוב לכם מתוך בחירה והתכוננות במקום מתוך לחץ ותגובתיות.