מחופש גדול או תקופת חגים חזרה לבית הספר ולגן, מסוף-שבוע לתחילת שבוע- חזרה לשגרה הוא מעבר מאוד מורגש אצל ילדים, משפיע על ההתנהגות שלהם ועל האווירה והיחסים איתם. איך ניצור לנו ולילדים מעבר נעים וקל משבת לראשון ובכלל.
חזרה לשגרה היא חווית מעבר ככל המעברים. יש בה את כל שלבי המעבר והיא משתייכת לסוג המעברים התקופתיים
חזרה לשגרה מתקיימת אחרי חופשים ארוכים, רצף חופשים קצרים – כמו אחרי החגים היא מתקיימת גם בסיטואציות אישיות כשרצף השנה נקטע מכל סיבה שהיא.
הרבה פעמים אלה תקופות עמוסות רגשית, ועולים בהן מגוון רגשות החל מההתרגשות של הפגישה המחודשת עם החברים, גננות, מורים שכבר מוכרים
דרך שאלות וחששות- מה יהיה הפעם? איך יהיה היום בבוקר? את מי אני אפגוש? מי חבר, חברה שלי? ליד מי אשב בכיתה? עם מי אשחק?
ילדים מרגישים אותו יותר
הרבה פעמים אנחנו כמבוגרים עם יותר ניסיון חיים מחכים לחזרה לשגרה- יש בה סדר שעושה הרבה שקט במערכות השונות- האישיוֹת: גוף, רגש והבינאישיוֹת: ויסות הזמן- בין החוץ לפנים, בין בית לעבודה, חלוקת תשומת לב לעוד היבטים בחיים שהרבה פעמים נותנים אויר לנשימה. לאחרים היא גם יכולה להיות מכווצת ולא מהנה כי חוזרים למשהו שפחות אוהבים, כי נגמר החופש, כי נגמר זמן משפחה איכותי- כזה שמתאפשר פחות, אם בכלל, בזמן שגרה.
לילדים אין את ניסיון החיים ומרחק הזמן כמו לנו המבוגרים, תפיסת הזמן של המחזוֹריוּת השנתית מתפתחת בגילאי ילדות מתקדמים יותר ולכן כל מעבר מורגש ונוכח אצלם בעוצמות גבוהות יותר. בפרט אחרי תקופה כזאת ארוכה של יציאה מהשגרה כמו חופשת קיץ או חגים. כל מעבר הוא פוטנציאלי להיות מפחיד, מלחיץ, וקשה ובעיקר זה של החזרה לשגרה, בזמן שאנחנו כמבוגרים כבר יכולים לראות את החג הבא או ההזדמנות הבאה שנהיה בחופשה הם (ובהתאמה לגיל ולשלב ההתפתחות) רואים במקסימום את הימים- שבוע הקרוב.
מה אנחנו יכולים לעשות?
אנחנו בונים להם (ולנו) גשר למעבר מיטיב יותר, כזה שמאפשר נוכחות לצד הקושי של הילד.
עושים מקום לרגשות והתחושות
ילדים, גם בגילאים צעירים, מרגישים את מגוון הרגשות בתוכם. כשאנחנו מדברים עם הילדים שלנו על הרגשות שלהם אנחנו מלמדים אותם את השמות של הרגשות- לחבר בין איך שזה מרגיש בגוף ובלב לבין השם של הרגש, אנחנו מלמדים אותם שמותר להרגיש כל רגש באשר הוא גם עצב ופחד וכאב, מותר להיפגע ולהיעלב. כשאנחנו לא מדברים איתם על הרגשות הלא נוחים זה לא אומר שהרגשות האלה לא קיימים אצלם בפנים, זה רק אומר שהם שתוּקים ומוּחבאים שם- לא מקבלים שמות, הכרה וביטוי. כשאנחנו כהורים לא מדברים עם הילדים שלנו על הרגשות הלא נוחים שלהם אנחנו מעבירים מסר- כמובן לא מכוונה רעה- שהרגשות הלא נוחים (עצב, פחד, עלבון, בושה וכו') הם לא לגיטימיים ואין להם מקום אצלנו בבית.
איך עושים את זה? איך עושים מקום לרגשות של הילדים שלנו?
פשוט לדבר את הרגשות אפשר לשתף אותם ברגש שעולה בכם לקראת החזרה לשגרה, אפשר לשאול אותם מה שלומם ואיך הם מרגישים לקראת החזרה לגן, בית הספר? עדיף להתחיל את השיחה יומיים- שלושה לפני החזרה לבית הספר או הגן כי זה מאפשר להם, באופן לא מודע, להתחיל להתכונן. בהתאם למענה שלהם שיגיע ישר אחרי השאלה (או כמה דקות, שעות, ימים אחרי השאלה) ובהתאם לגיל, אפשר להמשיך לשאול אותם שאלות כמו: את חוששת שלא תצליחי לשבת לאורך כל השיעור? אתה פוחד שלא תמצא עם מי לשחק בגן? אתה עצוב כי נגמר לנו החופש?
להיות איתם במקומות שהם נמצאים, בלי ביקורת או שיפוּטיוּת, מותר להם (וגם לנו) להרגיש כל רגש – זה טבעי ונורמלי. להסכים לקבל את מה שיענו בתשובות לשאלות שלנו, וככל יכולתנו להכיל התנהגויות של עצבנות וחוסר שקט. (*סיטואציות אלימות לקטוע אותן מהר ובקצרה ובהמשך לשוחח עליהן באמפתיה) חשוב להבין שההתנהגויות האלה נראות כי הם עדיין לא יודעים לחבר בין הארוע- המעבר, החזרה לשגרה לבין תחושות הגוף- המתח והלחץ, לבין הרגשות שמציפים אותם בפנים- פחד, עצב, קושי.
לתווך להם את מה שהולך לקרות
לקראת סיום השיחה (אצל ילדים יכולה להמשך על פני שעות או ימים במקטעים קצרים) או ביום לפני החזרה לשגרה- לתת להם כמה שיותר פרטים שאתם יודעים (לא להמציא) על היום שבו יחזרו לגן, בית הספר: מה יהיה סדר היום? את מי יפגשו? מתי תעירו אותם בבוקר? מתי תצאו מהבית? איך תהיה הכניסה לגן- כמה זמן תישארו איתם? מתי תיפרדו מהם? מה יקרה אחרי שתיפרדו מהם? מתי תבואו לאסוף אותם? מה תעשו אחרי- צהריים?
כל פרט שיכול לייצר להם אחיזה במציאות– התשובות לשאלות האלה יוצרות אצלם (וגם בשבילכם) וודאות, הבנה ובהירות של מרחב הזמן בו הם נמצאים ויכולות ליצור שקט פנימי ולהוריד את עוצמת החששות וחוסר הוודאות שכבר קיים ביחס למעבר של חזרה לשגרה.
חוסר הוודאות מאפיין את שלב השהייה (שהוא השלב השני במעברים) ופעמים רבות כשאדם חווה אותו כמפחיד ומאיים בילדותו הוא יכול להשפיע על היחס שלו לשינויים ומעברים גם בבגרותו, מכאן החשיבות והמשמעות של הנוכחות ותשומת הלב שלנו למעברים של הילדים, שאנחנו כמבוגרים לא תמיד עוצרים לשים לב לתחושות הגוף ולרגשות שהם מביאים איתם.
מה עושים עם חוסר וודאות?
בנוסף לתיווך כשחוסר הוודאות מורגש בעוצמות גבוהות ומביא איתו התנהגויות כמו חוסר סבלנות, סף תסכול נמוך, יותר אלימות מבדרך- כלל, חוסר הקשבה ושיתוף פעולה כתוצאה מתחושות של לחץ, מתח ודריכוּת- אפשר להאט את קצב הפעילות, המשימות, ההנאות לימים הקרובים ולהסתכל רק עד הרגע הבא- לתכנן רק עד אליו, לעשות רק צעד אחד כל פעם גם כשזאת פעולה קטנה ויום יומית כמו להניח את כפות הרגליים על האדמה, לספור שניות של שאיפה- להחזיק לרגע- ולספור שניות של נשיפה.
ההתבוננות -עד הרגע הבא- מצמצמת את מרחב התוכניות והתכנונים העתידיים ומאפשרת להיות יותר ברגע הזה, היא יוצרת מרחב של רכות וחמלה קודם אצל ההורים ובהמשך גם לילדים, היא מאפשרת לעבור רגע מאוד ממושך של חוסר וודאות- עם המון שאלות מה יהיה ומתי ב"ביסים" קטנים שיותר קלים לעיכול. זה מאפשר לעבור תקופות שינוי ומעבר בצעדים קטנים. כל צעד בפני עצמו, כל רגע הוא ה ר ג ע
לפעמים עם קשר ולפעמים בלי קשר למה שהיה לפניו ומה שיהיה אחרי ורק צעד אחד ואחר כך עוד אחד ועוד אחד…